בילדותי הייתי באה לחדר העבודה של אבא שלי. הוא היה קבלן, ותמיד על שולחן עבודתו היו מלא תוכניות על ניירות גדולים בגוון ורוד חום שהודפסו בהעתקי שמש. לידם היה סרגל קנה מידה משולש. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הסרגל הזה כמו על כלי עבודה מסתורי קורן הילה, ותוהה, איך אבי מצליח לדלות ממנו כל כך הרבה מידע.

בחופשים, הייתי באה לעבוד עם אבא. התפקיד שלי היה לסמן במדוייק על הקרשים איפה לשים מסמרים (אחר כך הובאה ההמצאה הגאונית של אקדח סיכות שעובד על לחץ אוויר, אבל עד אז זה היה מסמרי עשר ארוכים). הייתי מסמנת במלוא תשומת הלב עם מטר ועיפרון, או עובדת עם מד זוית לסימון חיתוכים בזוית ישרה.

אז, כמו היום, כל שיטת הבניה נראתה לי פילאית, והצורך לדייק כדי שכל המבנה יצא נכון, נחרט לי בראש בחיל ורעדה.

זכיתי גם אני לעבוד בענף זה, שבו כל דבר קטן חשוב, שתחילת התהליך כמו גם הדרך כל כך משפיעות על ניראות המקום בתום העבודה. שבו חייבים לחשוב טוב טוב ובנחת על כל דבר, לשרטט אותו, להרגיש אותו, לשנות אותו, להחזיר אותו, לשכלל אותו, ורק שהכל הכל עומד במקום לעבור לשלב הבא וכך הלאה עד שכל המבנה מגיע לכלל שלמות, ומי שמשתמש בו נהנה ומרגיש שהגיע למקום שבו טוב לו.

לפני כמה שנים, מהחלון בו הייתי, בקומה הרביעית, נשקף בניין ענק שהתחיל לצמוח.

בחודשים הראשונים הייתי מסתכלת על ההריסה של המבנים הישנים, אחר כך על חפירת הבור העצום ליסודות ולאט לאט על התרוממות הבניין. ביום חורף אחד, גשם זלעפות ירד. ומכיוון שזמן זה כסף, הבניין נבנה גם ביום וגם בלילה. הסתכלתי מהחלון, וראיתי פועל לבוש בבגדים נגד גשם, עומד על ריצפה שיצקו אותה ועובר עליה עם מכשיר שמטרתו להחליק את הריצפה. הוא עבד עוד ועוד, הגשם ניתך, הירח עלה, הרוח הכתה, והוא עבד והחליק את הריצפה. ניסיתי לדמיין את האישה שתבוא חודשים אחר כך מהעבודה, תתיישב על הספה, תשים את הרגליים על השולחן ותוריד את נעליה היפות, אחרי יום ארוך, האם היא, אי פעם תחשוב על זה שפעם, היה מישהו שבליל חורף קר, עבד בכזאת מסירות כדי להחליק את מה שלעתיד לבוא יהיה הריצפה היפה של ביתה…

אני רוצה להודות לכל מי שעוזר לי והופך את הניירות שלי ואת המחשבות שלי לדברים אמיתיים – לכל מי שמערבב את הצבע, מרתך את הברזל, בונה את הבלוקים, מסנן את הטיט, משייף את הנירוסטה, חותך את הבד, מקציע את העץ, מחבר את הצינרות, מלפף את החוטים והופך את החלום למציאות.

נועה